קדושה כאיזון / לפרשת קדושים

ספר ויקרא העביר אותנו עד כה במחוזות הטומאה והטהרה, הקרבנות ואיסורי העריות, אבל את הציווי "קדושים תהיו", אנו פוגשים רק בשליש האחרון שלו, בתחילת פרשת 'קדושים'. הדבר לא פחות ממפליא. קדושה נתפסת בעינינו כקשורה לתחומי המקדש וקודשיו. מי שפרוש מן הציבור, שומר על טהרת הגוף והמחשבה, טמון בענייני הרוח – הוא בעינינו הקדוש.

אבל פרשת 'קדושים' לא פונה ליחידי סגולה אלא לכלל העם:

דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם.

'כל עדת בני ישראל' הוא ביטוי נדיר במקרא, המתייחס למעמדים של הקהל (השוו "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל", בבניית המשכן). פרשת קדושים נמסרת אפוא לכלל העם במסגרת פומבית וציבורית. מדובר בהקשר שונה לחלוטין מזה שאנו רגילים למצוא אצל אנשי הקדושה, המתבודדים והנדירים. הקדושה כאן היא ציבורית וכללית, שייכת לכהנים כמו גם לאנשים הפשוטים; לאנשי הרוח כמו גם לאנשי העמל והעבודה; לזקנים ולצעירים כאחד.

אבל מעבר לכך, עיון בפרשת 'קדושים' מבליט את הנורמליות שבקדושה הזו. הפרשה אינה דורשת מעשים יוצאי דופן אלא התנהלות מוסרית בחיי היומיום – ביחסים עם ההורים ועם החברים. היא פונה לכלל תחומי החיים ולא מדלגת על אף אחד מהם. אנו מוצאים שהקדושה המדוברת כאן איננה קדושתם של אנשי הרוח אלא קדושתם של אנשי המעשה, אלו שחיים בתוך מרחבי החיים ולא מתבדלים מהם.

אך מה כה מיוחד בקדושה הזו? מה היא מוסיפה על מצוות אחרות שמופיעות בתורה?

*

הרמב"ם טוען שמצוות "קדושים תהיו" היא מסוג המצוות שהוראתן היא כללית ולא נקודתית. היא לא מצווה על מעשה מסויים אלא קוראת לקיום כלל התורה:

כבר טעו בשורש הזה גם כן, עד שמנו "קדושים תהיו" מצווה מכלל מצוות עשה, ולא ידעו שאמרו "קדושים תהיו" וכן "והתקדשתם והייתם קדושים" הם ציוויים לקיים כל התורה, כאילו יאמר: היה קדוש בעשותך כל מה שציוויתיך, ונזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו.

עמדתו של הרמב"ם חולקת באופן עקרוני על גישות דתיות שהתפתחו מאוחר יותר בתורת הקבלה והמוסר. אם נפתח, למשל, את ספר 'מסילת ישרים' לרמח"ל, שחובר במאה ה-18, נראה שקיום שלם של המצוות הוא רק הדרגה השלישית במסילה העולה אל שלמות האדם (מידת הנקיות). כדי לזכות במדרגת הקדושה השלמה ביותר, על האדם להתקדם מעבר אליה במידת הפרישות והטהרה, הענווה ויראת החטא, עד שהוא מגיע אל מידת הקדושה, הקודמת רק לרוח הקודש ותחיית המתים. הקדושה, לתפיסה זו, היא מידה גבוהה בהרבה יותר מאשר קיום שלם של המצוות.

גישתו של הרמב"ם, כפי שראינו, אינה כזאת. הקדושה, לדעתו, היא קיום כלל המצוות. אין עניינה הוראה מיוחדת המכוונת אל מדרגה גבוהה, הנמצאת מעבר למה שהאדם מחויב בו. הקדושה קוראת לאדם לקיים את כלל המצוות, ולהסתפק בכך. עם קדוש, הוא עם שכלל התורה מתקיימת בו.

אך מה החשיבות הטמונה בהוראה שכזו? הרי לא אחת ולא שתיים נצטווה עם ישראל על קיום המצוות. "ושמרת את בריתי", הורה אלוהים לעם ישראל עוד קודם מעמד הר סיני. "ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם", יאמר אלוהים בפרשת 'אמור'. "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו", יתרה אלוהים בעם ישראל בפרשת 'בחוקותי', וכך עוד רבים. מדוע אפוא יש צורך בהוראה נוספת, בלשון מיוחדת, על קיום המצוות? מדוע הדבר כרוך בקדושה?

*

אם אני מבין נכון את גישת הרמב"ם, דומני שניתן לנסח את ההבדל בין החיוב על שמירת המצוות ובין ההוראה "קדושים תהיו" בדרך הבאה: החיוב הרגיל לקיים את המצוות מדבר על המצוות כפרטים. האדם מישראל מחוייב בשמירת מצוות האלוהים, וככל שירבה במספר המצוות שהוא מקיים, כך ייטב. לעומת זאת, ההוראה "קדושים תהיו" מדברת על קיום כלל המצוות. רק כאשר אדם מקיים את כלל המצוות הוא זוכה במדרגת הקדושה. לא מדובר אפוא בהוראה זו על קיום מצטבר של מצוות שונות, אלא בחובה לקיים את מכלול המצוות כאחת.

שורש אבחנה זו טמון בכך שלדעת הרמב"ם יש משמעות מיוחדת בקיום כלל המצוות. במשנתו, תכלית התורה היא להביא את האדם לאיזון בין כלל כוחות הגוף והנפש. האדם השלם הוא האדם המאוזן, זה שנותן לכל אחד ממרכיבי ישותו את החלק המגיע לו. "כי הדבר השלם בתכלית האפשרית במינו, לא יתכן שימצא זולתו במינו כי אם פחות מאותה השלמות, או בהגזמה או בגירעון", כותב הרמב"ם ב'מורה הנבוכים' (ב, לט). נקודת האיזון הוא נקודה מדוייקת, שכל סטייה ממנה לצד כזה או אחר, פוגעת האדם. יתרון לצד אחד הוא חיסרון לצד האחר.

אל המקום הזה מבקשת התורה להביא את האדם:

כך הדבר בתורה הזו, כמו שביאר את איזונה ואמר חוקים ומשפטים צדיקים,וכבר ידעת כי עניין צדיקים מאוזנים. לפי שהם עבודות שאין בהם טורח ולא גירעון כנזירים והמתבודדים בהרים ודומיהם, ולא יתור המביא לידי תאוותנות וזללנות עד שתגרע שלמות האדם במידותיו ועיונו כמו שאר חוקי העמים הקדמונים.

לדעת הרמב"ם, מצוות התורה מאזנות את האדם. הן מטילות עליו איסורים וחיובים שמגבילים אותו מצד אחד, אך מצד שני מאפשרות לו ואפילו מחייבות אותו לעשות מעשים שירחיבו אותו. כך התורה אינה מנתקת את האדם מהחיים הריאליים וגם לא טובעת בהם, אלא מרוממת את החיים עצמם. מאות שנים לאחר מכן יטען מנהיגה הרוחני של האורתודוקסיה המודרנית, הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, טענה דומה ביחס להלכה. במאמר הנושא את השם 'צירוף' (קתרזיס) הוא יטען שההלכה קוראת לאדם לכבוש את העולם אך מחייבת אותו ברגעים מסוימים לסגת ממנו, ובכך שומרת את האדם מפני היבריס מסוכן.

והנה נקודת המפתח: את האיזון הזה אפשר להשיג רק אם מקיימים את כל המצוות. שכן, המצוות מאזנות האחת את השנייה. יש מצוות שפונות לגוף ויש מצוות שפונות לרוח. יש מצוות מגבילות (לא תעשה) ויש מצוות מאפשרות ומחייבות (עשה). וכן הלאה. נמצא, שרק מי שמקיים את המצוות כמכלול זוכה לאיזון האידיאלי. רק אז הוא יכול להיחשב כאדם קדוש, שמחקה בכך את דרכו של אלוהים, אשר מנהיג את העולם בדרך ישרה ומאוזנת: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם".

*

אם אנו מבינים כך את ההוראה "קדושים תהיו", ניתן אולי למצוא פשר בסידורה של הפרשה. רבים תהו על חוסר הסדר של המצוות בפרשה. המצוות נעות מבין אדם למקום לבין אדם לחברו, ממצוות הלב למצוות שבדיבור ושבמעשה. יש שניסו למצוא הגיון בדבר, אך ייתכן שגישת הרמב"ם עשויה להבהיר את העניין.

יש אי-סדר מובנה בפרשה, הניטע בכוונה תחילה. הקפיצה מתחום אחד לתחום אחר משדרת מסר של נורמליות. הרי זהו קצב החיים היומיומי. שגרת החיים מעבירה אותנו מתחום אחד למשנהו, מן הלב אל המעשה, מן השמים אל החברה. אבל לא רק חוסר הסדר הוא שמאפיין את מצוות הפרשה אלא גם האיזון בין ערכים ושיקולים שונים המעורבבים בחיינו. נשים לב למקצב המאוזן שמופיע לא מעט בפרשה.

"איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו" – הקשר בין כיבוד הורים לשמירת שבת הופיע לראשונה בעשרת הדברות. הרמב"ן הסביר שם שדרך כיבוד ההורים מגיעים לשמירת שבת. ההורים הם מעבירי המסורת, והם המספרים לילד על קורות העולם לפני שהוא נולד. מכאן צומחת התודעה על אודות בריאת העולם, שהיא הבסיס לשמירת השבת.

אבל חז"ל מוצאים כאן קשר אחר. כיבוד הורים הוא חשוב ומרכזי אבל יש לו גבול: "ואת שבתותי תשמורו". אם ההורים אומרים לחלל שבת, אסור לילד להקשיב להם, שכן "כולכם חייבים בכבודי". יש ערכים ונורמות שניצבים מעל ההורים, וגם הם מחויבים להם. זהו הגבול והאיזון שמציבה התורה ביחסים עם ההורים.

"לא תלך רכיל בעמך לא תעמוד על דם רעך" – האיסור ללכת רכיל אוסר על האדם לרגל אחר חברו ולספר לאחרים על דברים שהוא עושה בצנעה. אין מדובר רק בדברי שקר (שהם הוצאת שם רע) אלא גם בדברי אמת. יש לכבד את רשות היחיד של האדם ולא להוציא את מה שנעשה שם החוצה.

ואולם, בה בעת, אסור לאדם להיות אדיש לגורל חברו. אם דברים הנעשים ברשות היחיד מסוכנים לאדם עצמו או לאחרים, על האדם להתערב ולמנוע את הנזק. אם אדם מגלה שחברו עושה דברים פוגעניים ברשות הפרטית שלו, והדרך לעצור אותו היא לפרסם את הדברים, חובה עליו להוציא את הדברים לאור, כדי להפסיק את הפגיעה ולהציל נפגעים פוטנציאליים אחרים ואין בכך לשון הרע. כך נשמר האיזון שבין צנעת הפרט לשלום הציבור.

"לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" – התורה אוסרת על אדם מישראל לשנוא את חברו. ואולם, איסור זה אינו אמור לגרום לאדם להיות אדיש לפשעי חברו. כבר הורה אלי ויזל שההפך משנאה איננו אהבה אלא אדישות, וגם כאן יכול היה להיווצר מצב שאיסור השנאה היה מוביל לאדישות כלפי הסובב. לכן מורה התורה שעל האדם להוכיח את חבירו אם הוא רואה בו דבר מגונה. האיזון הנכון הוא לראות וגם לשפוט את התנהגות האחר ולפעול כדי לשפרה. אין להיות אדישים כלפיה מצד אחד, אך גם לא להתמלא בשנאה לעומתה מצד שני. הדרך הנכונה היא לדבר על הנושא, וללבן אותו.

*

וישנן דוגמאות נוספות; חלקן ממצוות סמוכות אחת לשנייה, חלקן ממצוות רחוקות. העיקרון הוא ברור – כדי להשיג את השלמות האנושית והחברתית, אי אפשר להסתפק בקיום חלקי של המצוות. כל המצוות זקוקות אחת לשנייה, כדי לקיים את האיזון שנדרש בחיינו, ולשמור את דרך ה' היא דרך הצדקה והמשפט.

על פי הרמב"ם, "לכן תורה זו בלבד היא אשר אנו קוראים אותה תורה אלוהית". תורה אנושית או כל חוק אזרחי אחר, דואגים לצד אחד של החיים. יש שדואגים רק לסדר החברתי, ויש שדואגים רק לבריאות האישית. יש שדואגים רק לרוח ויש שדואגים רק לגוף. תורת האלוהים, טוען הרמב"ם, היא זו אשר פונה אל כלל החיים, על הצדדים השונים שבהם, ומביאה לשלמותם. תורה שכזו, רק אלוהים מסוגל לתת.

זהו, כמדומני, יסוד הציווי להיות קדושים. אנשים קדושים הם אנשים של היומיום: שיודעים לכבד הורים אך גם לשמור שבת, שמכבדים את זכויות הפרט אך גם מונעים עוולות, שלא שונאים את האחר אבל פועלים כדי לתקנו. אלו אנשים שטרודים בענייני העולם הזה ופועלים כדי להפוך אותו למקום טוב יותר; לא אלו שמרחפים מעליו. כאמור, רק בקיום כלל מצוות התורה, ניתן להשיג מדרגה זו.

זהו ייעודו ותפקידו – לא זכותו הטבעית – של כל עם ישראל. אל הקדושה הזו כולנו נקראים. היא המשימה של חיינו.